2007-02-15

מעמד הר סיני, שבמהלכו "קול השופר הולך וחזק", אפוף היה בקולי קולות. עם פרשת משפטים אנחנו נכנסים לממלכה שקטה יותר. המשפטים אינם מושמעים אלא מונחים. משה שם אותם לפני בני ישראל ("וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" [שמות כא, א]), וכדבריו של רש"י שם, אלה מונחים "כשולחן הערוך", כעין ניסיון להשליט סדר בכאוס של החיים. בפרשת משפטים לא קיים עוד דו שיח, בהתאם למשכן הדומם שלקראתו אנחנו מובלים בספר שמות.
ואולם, יש כמה קולות שמבקשים להישמע. הראשון הוא קולו של העבד העברי המקבל את עבדותו מרצון. בכך הוא מדגים באופן המובהק ביותר את הקבלה של עול החוק והמשפט. השני הוא קולו של השומר שנשבע ש"לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" (שמות כב, ז). באין אמונה בדבריו, הוא נדרש להיאחז בשבועת קודש כדי להוכיח את חפותו. ואז בוקע קול אחר לגמרי: "כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן; אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ; וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (שם, כא-כג).
אם עד כה נוסחו הכללים בנוסחת "אם יתרחש דבר אחד, אזי יקרה דבר אחר" - למשל "וְכִי-יִגֹּף שׁוֹר... וּמָכְרוּ אֶת-הַשּׁוֹר..." (שמות כא, לה) - הרי שבכי האלמנה וזעקת היתומים פורצים את התבנית המסודרת של המשפט; הניסוחים המאוזנים נסדקים שוב עם התביעה המוסרית שבפסוקים הבאים מיד אחר כך: "אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא-תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ; אִם-חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד-בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ; כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי-יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי-חַנּוּן אָנִי" (שמות כב, כד-כו).
בדרך כלל, אומרים חז"ל, מותר לאדם לצעוק חמס מול חברו כלפי שמיא רק בהעדר דיין שיוכל לתבוע את צדקתו של הנרדף ולהוציא את משפטו לאור. "אמר רב חנן: המוסר דין על חברו, הוא נענש תחילה, שנאמר: (בראשית טז) ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך וכתיב (בראשית כג) ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה והני מילי דאית ליה דינא [יש בתי דין בארצו ואינו צריך להישען על רחמי שמים]" (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צג עמוד א). היתום, האלמנה, העני - הם אלה שמן הסתם יתקשו למצוא דיין וצדק בעולם האנושי הזה.
בצעקתם של אלה קיים גם ממד על אנושי: לפי המכילתא, צעקת היתום והאלמנה נשמעת אף אם אינה מושמעת על ידם בפועל: "כי אם צעק יצעק אלי שמֹע אשמע צעקתו. יכול כל זמן שהוא צועק אני שומע, ואם אינו צועק איני שומע, תלמוד לומר שמֹע אשמע" (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים, מס' דנזיקין, פרשה יח, מהדורת הורוביץ-רבין, עמ' 313). הצעקה הבלתי מושמעת אכן נשמעת בשמים, וכלפי שמיא אנו עתידים ליתן את הדין על הצעקות שלא כרינו להן אוזן, בלתי נשמעות ככל שהיו. צעקתם הבלתי נשמעת של היתום, האלמנה והעני מובילה אותנו לתובנה עמוקה יותר באשר לנוכחותו של הקב"ה בחיינו.

מה בין עבודה זרה לעינוי יתום, אלמנה ועני
המלבי"ם בפירושו לתורה מתקשה בביטוי "וְחָרָה אַפִּי" (שמות כב, כג) המתואר כתגובת ה' להתעלמות מצעקת היתום והאלמנה. הביטוי בהקשר זה סותר לכאורה את קביעתו של הרמב"ם במורה נבוכים חלק א פרק לו. שם כותב הרמב"ם שבכל התורה מיוחס כעס לקב"ה רק כתגובה לעבודה זרה. לפי הרמב"ם, עונשים על חטאים מן השורה הם פועל יוצא של מבנה היקום, שחוקיות שמימית ערכית מונחת ביסודו, אך העובד עבודה זרה נוגע בציפור הנפש של המערכת הקוסמית ומצית את כעסו של הקב"ה. המלבי"ם מצביע על העובדה שפה מיוחס כעסו של הקב"ה לעניין שעל פניו אינו קשור לעבודה זרה. המלבי"ם אינו פותר את הקושיה ומשאירה בצריך עיון.
אם כן, מה יש בניצולם של יתומים, אלמנות ועניים שיוכל להסביר את חמת זעמו של הקב"ה? יש ממפרשי מורה נבוכים שהרגישו בבעיה; אפודי (ר' יצחק בן משה הלוי) כותב: "מצד שמענה אותם חושב שעזב ה' את הארץ", אך לעניות דעתי אין בכך כדי להסביר למה החטא הזה דווקא ולא חטאים אחרים מעיד על העדרו של ה' ומעלה את חרון אפו כמו עבודה זרה.
נראה לי שהתשובה מצויה בדברי הרמב"ם עצמו, בהלכות מתנות עניים (י, ג): "כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל, כמו שנקרא עובד עכו"ם בליעל, ובעכו"ם הוא אומר יצאו אנשים בני בליעל, ובמעלים עיניו מן הצדקה הוא אומר השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, ונקרא רשע שנאמר ורחמי רשעים אכזרי, ונקרא חוטא שנאמר וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, והקב"ה קרוב לשוועת עניים שנאמר שוועת עניים אתה תשמע, לפיכך צריך להיזהר בצעקתם, שהרי ברית כרותה להם, שנאמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני".
מה מקשר בין העובד עכו"ם ובין המעלים עיניו מן הצדקה? שניהם מכריזים במעשיהם על העדרו של הקב"ה, וליתר דיוק, במעשיהם הם מבטאים את התפיסה שאין קשר בין הפרטים השונים ביקום אלא שיש פירוד ופיצול עקרוני ובסיסי של כל היקום והקיום האנושי בפרט. עובד עבודה זרה אינו מקשר את ההוויה כולה לאחדות אחת חיה, והמעלים עיניו מן הצדקה מבטא יחס של ניכור בין בני האדם וניכור מן ההוויה המשותפת שלהם. עובד עבודה זרה, כמו המעלים עיניו מן הצדקה, מניחים תפיסה של חוקיות קודרת ומנוכרת של העולם הזה, של כוח, שבר ושכול אינסופי ששמים ללעג את הרצון להתחבר לשני, לחמול ולהיטיב.
הרמב"ם כותב בהלכות מכירה (יד, יח): "גדולה הוניית [הונאת] דברים מהוניית ממון, שזה ניתן להשבון [להשבה] וזה לא ניתן להשבון, וזה בממונו וזה בגופו, והרי הוא אומר בהוניית דברים ויראת מאלהיך לפי שהדבר מסור ללב, הא למדת כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך, וכל הצועק מהוניית דברים נענה מיד שנאמר כי אני ה'".

כשאנחנו קשובים לצעקה הלא מושמעת, כשאנחנו רגישים לכאבים ולפציעות הסמויים מן העין של היתום, האלמנה והעני ושל הזולת בכלל, אנחנו מעידים כמאה עדים על האמת המקשרת אותנו אליהם ותובעת מאתנו לעשות מעשה אל מול פני הקב"ה. בהיענותנו לקול הלא מושמע אנו הולכים בדרכו של ריבונו של עולם, מי שאמר והיה העולם, שהוא גם אדון השתיקה: "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א טז, ז). לקראת סוף הפרשה אנחנו קוראים: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". למושמע וללא מושמע, לנאמר וללא נאמר, לכל אלה אנו נשמע.